אימא שמחה, מסופקת, נינוחה, מאוזנת, ממומשת ורגועה היא המצרך החשוב ביותר והבסיסי ביותר לצמיחת ילדים בריאים, מאוזנים, רגועים ומתמודדים טוב יותר עם אתגרי החיים...
במסגרת עבודתי אני מטפל לא מעט בילדים "דרך הוריהם". הגישה שלי לסיוע במקרה שיש בעיה עם אחד הילדים היא שיש להפוך את ההורים ל"זרוע הטיפולית" שלי מכיוון שהם המשפיעים העיקריים על ילדיהם, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. אני נתקל לא אחת בהורים שבמסגרת ההתמודדות שלהם עם אתגרי ההורות בכלל ועם ה"ילד הבעייתי" בפרט, אינם שמים לב לכך שהם עצמם מאבדים הרבה אנרגיות חיוניות, נשחקים, אוגרים תסכולים ו... מתרחקים מהיכולת הטבעית שלהם לתת עזרה משמעותית לבני המשפחה.
בכל מצב בעייתי בבית, בין אם מדובר במריבה, ויכוח, צורך להשפיע, אי הבנה, משבר רגשי וכיו"ב מה שבסופו של דבר יקבע את גורל פני הדברים יהיה מידת שווי המשקל שההורה מצליח לשמר בעודו מתמודד עם האתגר שניצב בפניו. ככל שאותו הורה ממעיט לשים לב לצרכיו הוא ואינו עסוק בלהרגיע את עצמו ולאזן את עצמו לפני שהוא אץ להגיב או לעשות דבר מה, העניינים רק ילכו ויסתבכו. ההורה מוכרח, כמנהיג בבית, להקרין כוח, יכולת התמודדות מגוונת, יכולת הכלה ואף סבלנות. כל אלה הולכים ונגמרים במהירות כאשר הורה לא מודע לכך שהWELL BEING שלו אמור להיות בראש סדרי העדיפויות שלו, אחרת יפעל, תמיד, מתוך מקום נמוך יותר ולעתים אף עצבני והיסטרי יותר (ובוודאי שלא יסייע בשינוי או שיפור המצב... להיפך!)
לא אחת אנו מקבלים את הרושם, דרך מסרים חברתיים ומשפחתיים כאלה או אחרים, שהורה טוב הוא בוודאי גם "הורה מסור" או "הורה שמוותר על צרכיו" או הורה "שיעשה הכל למען ילדיו" ולבסוף אף -- "הורה שיקריב הכל בשביל לתת לילדיו..." אך בסופו של דבר, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, רק אימא שבעה יכולה להאכיל ילדים רעבים. כאשר היא שבעה יותר היא קשובה יותר אליהם, היא יכולה להתענג על מעשה ההורות, היא לא ממהרת לשום מקום והיא לא מטפחת תסכול שקט על אבדן ההנאה האישית שלה וסיפוק הגחמות והתשוקות שלה.
אך מרוב שאנו חוששים ואף נבעתים מהאפשרות שמישהו יאמר עלינו שאנחנו "אנוכיים" (או חלילה שנאמר את זה על עצמנו), קורה לא אחת שהן אבות והן אימהות נוטים לשכוח את עצמם ואת צמיחתם האישית במסגרת תפקידם כהורים. כאשר המצב הזה מתרחש יחד עם נוכחות ילד שאתו דברים "לא הולכים חלק" (אותו ילד שבהמשך יקבל אבחנה כזו או אחרת או אף יומלץ שיקבל תרופות...), במקום שהטיפול בילד יבוא ממקום יצירתי, עמוק, מכיל, סבלני, הומוריסטי ואמיץ נסוג ההורה למצבים שיכולים לכלול לחץ, האשמה עצמית, חוסר סבלנות, ספק עצמי, גינוי עצמי, האשמת המערכות המטפלות וחוסר הכרת היכולת העמוקה שיש, לאותו הורה, לתת לילדו הקצת "שונה" את המרחב לעבור את המשוכה הנוכחית בשלום.
הורה אמור לאהוב את עצמו (לא, זו לא אנוכיות או נרקיסיסטיות, זו הדרך היחידה לחיות בשלום עם עצמך!) כדי להיות מסוגל להעניק את אהבתו המלאה לילדיו, בעיקר במצבים מאתגרים. הורים שמתנהגים באנוכיות אמתית ומגזימים לכוון השני עד כדי התעלמות מצרכי ילדיהם אינם באמת אוהבים את עצמם ואינם מחוברים לעונג המופלא של מגע עם ילדים, טיפוחם וליווי אוהב שלהם אל חייהם הבוגרים. אהבה עצמית וכל סוג של טיפוח עצמי רק מוציאים מהאדם את יכולת הנתינה האמתית שלו ואת יכולתו המולדת לטפל בעניינים בעייתיים, שונים ואף כאלה שה"ממסד החינוכי" לא כל כך יודע להכיל...
אימא (ואבא) שבעה, כזו שיכולה לחייך אל עצמה במראה ולחוש חמלה כלפי עצמה, תוכל לתת הרבה יותר מעצמה מאשר אימא (ואבא, כמובן) שמתקשה להכיל את עצמה, להכיר את עצמה ולהעניק לעצמה את מה שהיא באמת צריכה כדי להיות אדם שמח יותר ומרוצה יותר. ולכן, טיפוח ההורה הוא משימה בדרגה משמעותית ביותר, שבלעדיה כל ניסיון לשקם "סמכות הורית" או כל יכולת הורית אחרת יתבררו כלא יעילים ולא מחוללים שינוי אמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה