הורים לא יכולים להיעלב

כאשר הורים נעלבים (לעתים קרובות מדיי...) הם מייצרים אצל ילדיהם פחדים ורגשי אשמה מוגזמים ומיותרים ומונעים מהם את סיפוק הצרכים הבסיסיים שאמורים להגיע מהדמות ההורית. הורים, ברמה האידאלית, לא יכולים להיעלב. 

כל האמור להלן מהווה אמירה כללית ולא דרישה מוחלטת מהורים, שאינם אלא בני אדם עם קשיים אישיים וכאבים פרטיים שמעת לעת מנהלים את חייהם. הכוונה של מאמר זה היא להציג זווית ראייה שמסבירה חלק משמעותי בדרך בה אנשים נושאים פחדים, בלבול, מצוקה וחוסר אונים על רקע מערכת יחסים עם הוריהם שרבים בה המצבים בהם עלבון (מצד ההורים) בולט ומשמעותי. 

הורים הם הורים. הם תמיד יהיו "ההורים" עד למצב בו יהיו חסרי אונים לחלוטין ואז, לפרק זמן שלא אמור להיות ארוך מדיי, מתהפכות היוצרות וילדיהם אמורים לסעוד אותם ולטפל בקשייהם. עד למצב הזה הורה נותר ההורה וככזה ישנם תפקידים רגשיים בסיסיים אותם מוטל עליו למלא, בתוקף תפקידו הכל כך חשוב במרקם החברה האנושית. 

לא אחת, עקב מכלול השפעות להן היה ההורה נתון, הוא מגיע אל ה"עבודה" הזו, של להיות הורה, לא בשל רגשית ולא מוכן לחלק מהאתגרים הבין-אישיים הכרוכים בחיי משפחה, במיוחד אלה הקשורים בתקשורת בין הורים לילדיהם בעתות של קונפליקט, אי הסכמה, מצבי כעס, משברים ולחץ. אחת ה"שגיאות" הגורליות והמשפיעות במיוחד על חיי ה"ילד" שיצמח בהמשך ל"מבוגר" היא זו שבאה לידי ביטוי כאשר ההורה הלא בשל רגשית נוטה יתר על המידה להיעלב כתגובה להתנהגות/דברי מי מילדיו. 

בעבור ילד, במהלך תקופה ארוכה, מייצג ההורה את מקורות הכוח בעולם, את המקום אליו ניתן לפנות במצב של בעיה, את הדור הבוגר יותר, את המקורות לידע וחכמה, את ההגנה, ההצלה, מקורות התמיכה והתנאי להישרדות מול העולם הלא פשוט שנמצא בחוץ. הורה, בעבור ילד, הוא מקור הזנה, רוחנית ופיזית, שבלעדיו מפתח הילד סוגים שונים של רעב רגשי שעם הזמן עלולים להתפתח לדרגות שונות של הפרעות בדימוי עצמי, בטחון עצמי, תפקוד בתנאים משתנים, התמודדות עם אתגרי החיים ועוד. 

כאשר עלבון או כל גרסה אחרת של ביטוי לפגיעה אישית הופך נפוץ מדיי וכלי בו ההורה משתמש על מנת להשפיע על הילדים שלו, הדבר פוגע בילד בכמה רמות:

1. בעיני הילד ההורה הופך לחלש מכפי שהוא אמור להיתפס. תובנה כזו מצד הילד לא יכולה שלא לייצר פחדים קיומיים משמעותיים שכן ההורה שאמור להזין, להגן, לגונן ולהדריך מצטייר כדמות שברירית מדיי וככזו שאולי לא באמת תצליח "לספק את הסחורה". בעיניי הילד, שזקוק נואשות לתחושת בטחון וכוח שמגיעים "מלמעלה" הדבר הופך את תחושת הקיום שלו למעורערת יותר ומסוכנת יותר. 

2. הילד מפתח חרדות מההתנהגות שלו עצמו.  בעבור הילד, ההורה הנעלב והפגוע זה מצב מסוכן, מכאיב ומפחיד. גרוע מזה המצב בו הילד לומד שהמצב הזה התרחש, כביכול...בגללו! כתגובה לכך הוא יסגל לעצמו תבנית התנהגות שתכליתה צמצום האפשרות שההורה ייעלב כגון ריצוי יתר, התאפקות מוגזמת, צמצום ביטוי רגשי וכדומה. 

3. האינטימיות והתקשורת ילד-הורה נפגעות באופן משמעותי. בהיעדר היכולת של הילד להיות "מי שהוא" בעודו משתדל לצמצם התנהגויות ספונטניות שמובילות לתגובות עלבון, בהכרח תיפגע האינטימיות בינו לבין ההורה. המרחב הבטוח, אותו אמור לייצר סביבו, בעבור הילד הופך שביר מדיי, מסוכן מדיי ומכאיב מדיי. לימים, כשיגדל להיות אדם בוגר, ייתכנו הפרעות אחרות הקשורות בקרבה משמעותית, על רקע אותו עניין. 

בעבור ילד, כאדם שטרם הבשיל לחלוטין, פגיעה בהורה משמעותה סכנה גדולה. ילד לא יכול "לשקול להחליף הורים" ואין לו את הפרספקטיבה הרצויה להבין שאינו אשם ושהבעיה האמתית אינה אצלו. בעבור ילד, שתופס את מה שקורה סביבו כתלוי מאד במה שהוא עושה, חשיפה מוגזמת ורבה מדיי של מצבים בהם הורים נעלבים ממעשיו או מדבריו משאירה אצלו תחושה שעליו להיזהר מעצמו, שעליו לבקר את מעשיו באופן קפדני מדיי, שעליו לחשוב על צרכי הוריו לפני שיחשוב על שלו ושהמציאות, באופן כללי, שברירית, לא יציבה ולא תומכת (מכאן לא רחוקה הדרך מכל מיני הפרעות שיתפתחו בהמשך הדרך...).

לא ניתן לדרוש מהורים שלעולם לא ייעלבו. הורים אינם "מכונות" ואינם אמורים להיות חפים מטעויות. מצד שני טוב יהיה שהורים יתבוננו בתגובות שלהם במצבים מסוימים וינסו עם הזמן לשנות את רפרטואר הביטויים והבעות הפנים שלהם כאשר הם כועסים או לא מרוצים ממשהו שקשור בילדיהם. עלבון הורי והשראת רגשי אשמה הופכים במהרה לנטל רגשי כבד ביותר על ילדים וצמצום היכולת של הילד ליהנות מתרומתו האמתית של ההורה.  

ולכן, באופן עקרוני, עלבון אינו אופציה, בקרב הורים. הצבת גבולות והבעת רגשות ללא שימוש בעלבון הם דברים אפשריים שיכולים להשפיע על ילד לטובה ולעצב התנהגויות רצויות. עלבון הורי שחוזר על עצמו, מצד שני, יכול לייצר רק בעיות וסיבוכים שאחר כך יהיה קשה מאד להבחין היכן התחילו ומה ניתן לעשות אתם. 

וכך, מי שנמצא בתפקיד "ילד" (אך כבר אינו כל כך צעיר בשנים), יכול לבדוק היכן חלק מההתנהגות שלו ומהבחירות שלו מושפעים מהחשש "לפגוע בהורים" (כולנו במקום הזה פחות או יותר, לא?). בכל מקום שמצב כזה נשאר למרות השנים הרבות שעברו יש עבודת ריפוי שהכרחי לעשות, אם דרך עבודה עצמית והגברת המודעות ואם דרך קבלת עזרה. הורים לא יכולים להיעלב ולעתים, כאשר אנו מתבגרים, לא נותר אלא לתחום את הקו ולהציב את הגבולות, גם בפני ההורים, במידה ואלו לא מפסיקים להשתמש בכלי העלבון כאמצעי להתמודדות עם קונפליקטים תוך משפחתיים. 

אחד מתפקידי הטרנספורמציה הרגשית הוא להפוך רגשי אשמה (והחרדה הכרוכה בהם) לאנרגיה רגשית בריאה שדוחפת לשינויים וצמיחה. תרגול באפליקציה Emotional Transformation עשוי לסייע לאדם לחלץ את עצמו מסבך ההשפעות של מצבים כאלה ולהפסיק להיות מושפע מהם, כילד, כהורה או כשתי הדמויות בו זמנית.